מתקפת הטרור באולימפיאדת 1972 – הטלוויזיה שלא הייתה

היום בו הטרור עלה לשידור: לעתים רחוקות בלבד שמו של סרט ממצה את משמעותו של אירוע מסוים כמו חמש המילים המרכיבות את כותרת המשנה של סרט הדרמה ההיסטורי "5 בספטמבר", אשר בוים על ידי טים פהלבאום והיה מועמד לאוסקר. מתקפת הטרור שביצע ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" נגד הנבחרת האולימפית הישראלית במינכן ב-1972 סימן את תחילתו של עידן הטרור האור-קולי המשודר בזמן אמת. 

עוד לפני מתקפת הטרור במשחקים האולימפיים בספטמבר 1972, ישראל חוותה פיגועי טרור אכזריים ביותר שגבו קורבנות רבים. עוד לפני כן ביצעו ארגונים פלסטיניים פיגועים בולטים רבים גם באירופה, שכוונו הן נגד ישראל והן נגד מטרות אמריקאיות ואירופיות. כמו כן, לא היה חידוש בשילוב של אמצעים חזותיים בתקשורת ההמונים כחלק בלתי נפרד מאסטרטגיית הטרור. בניסיונה לפוצץ מטוס אל על בנמל התעופה של ציריך בפברואר 1969, שלחה החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) ארבעה לוחמים מאומנים לשווייץ ולצידם עיתונאי מצרי שהיה בסוד העניינים כדי שידאג לכיסוי תקשורתי מהדהד. פיצוץ המטוס נכשל, אולם העיתונאי צילם סדרת תמונות של המחבלים סמוך לבניין שדה התעופה זמן קצר לפני תקיפת המטוס. התצלומים התפרסמו עשרה ימים לאחר מכן בשבועון אל-מוסוואר שיצא לאור בקהיר.⁽¹⁾ 

אירועים מעין אלה חזרו על עצמם באופן מואץ יותר בספטמבר 1970, כאשר החזית העממית לשחרור פלסטין חטפה מטוסים של שלוש חברות תעופה מערביות והנחיתה אותם במדבר הירדני. מתוך קהל העיתונאים שהמתין לחדשות בבירה עמאן, נבחרו צלם טלוויזיה וצלם עיתונות לתעד את פיצוץ שלושת המטוסים שתוכנן בקפידה על מסלול ההמראה והנחיתה סמוך לזרקא, אותו כינו "שדה התעופה של המהפכה". הסרטון שצולם הועבר במהרה לנמל התעופה של עמאן והועלה על מטוס נוסעים ריק ובו שמונים מושבים, שנחכר על ידי סוכנות העיתונות של צלם הטלוויזיה במיוחד לצורך משלוח הסרטון לקפריסין. בקפריסין חיכה מטוס נוסף שהיה מיועד להטיס אותו לרומא, שם הוא עבר עריכה. מרומא עשה הסרט את דרכו ללונדון. כמעט יממה לאחר סדרת הפיצוצים במדבר, התמונות הגיעו לאולפני החדשות של Independent – בדיוק בזמן לשידור חדשות הצהריים בבריטניה. התצלומים הסנסציוניים של פיצוץ המטוסים הופיעו בהמשך במהדורות החדשות במדינות רבות ונצפו על ידי יותר ממאה מיליון בני אדם.⁽²⁾ 

כעבור שנתיים בלבד, ב-5 בספטמבר 1972, לא חלפו שעות או ימים, אלא שניות בלבד, עד שהתפרסמו תמונות של מתקפת הטרור על גבי מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם. כמעט ולא היה עוד צורך במשלוח פיזי של החומר העיתונאי. הדרמה שהתרחשה עם חטופים בכפר האולימפי שודרה ברחבי העולם על ידי כמה מצלמות טלוויזיה מנקודות מבט שונות, ובזכות ההצלחה של טכנולוגיית הלוויין, עקבו אחרי ההתרחשויות בזמן אמת כמיליארד בני אדם.⁽³⁾ "מינכן" ייצגה ללא ספק קפיצת מדרגה בהפיכת התקשורת לכלי בידי הטרור. במרוצת השנים התרחשו אירועים דומים נוספים, כשהאחרון בהם התרחש במרץ 2019. צעיר ימני קיצוני שביצע טבח בשני מסגדים בקרייסטצ'רץ', ניו זילנד, שידר אותו בשידור חי באינטרנט. חמאס חיקה את מעשיו במתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023. 

לא הייתה זו יד המקרה שהטרור עלה לשידור חי ב-5 בספטמבר 1972. ארגון הטרור ספטמבר השחור ראה בטבח כאקט סמלי בעל יכולת השפעה תקשורתית ובחר במיקום המתקפה גם בשל הפוטנציאל הרב לזכות בתשומת לב מהדהדת.⁽⁴⁾ "הפלא הטלוויזיוני של מינכן" ⁽⁵⁾ קבע סטנדרטים חדשים לשידור אירועים בעלי קנה מידה גדול – לראשונה, המשחקים האולימפיים שודרו בשידור חי ברחבי העולם ובצבע.⁽⁶⁾  העיתונאים רומן דיינינגר ואובה ריצר סיכמו זאת במילים: "המשחקים הפכו למשחקי טלוויזיה ב-1972 במינכן".⁽⁷⁾ 

מתקפת הטרור במשחקים האולימפיים נועדה למשוך את תשומת הלב של הציבור לענייניהם של הפלסטינים או, כפי שהסביר מפקד הפעולה שכונה "עיסא", "להסב את תשומת הלב של העולם, שהתכנס כאן בצורה כה מופלאה, לבעיות של הערבים".⁽⁸⁾  על מנת לסייע להפצת העניין הפלסטיני באמצעות התקשורת ההמונית, מתכנני הפעולה הכינו את מתקפת הטרור באופן קפדני, גם עבור צופי הטלוויזיה. כך למשל, חוליית הטרור הייתה מצוידת ברובי סער מדגם קלשניקוב ולא באקדחים. אמנם, האקדחים הקטנים היו מתאימים הרבה יותר לביצוע המתקפה במגורים בהם שוכנו הישראלים בהשוואה לרובי סער, שהשימוש בהם, לטענת שלושת המחבלים שנותרו בחיים, גרם עבורם בתחילה לקשיים גדולים בעת חטיפת בני הערובה.⁽⁹⁾ בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, רובה הסער קלשניקוב  AK-47הפך לסמלם של מהפכנים בכל רחבי העולם. לפיכך, לשימוש בקלשניקוב נודע כוח סמלי רב בתקשורת הבינלאומית.⁽¹⁰⁾ 

"טרור הוא תיאטרון",⁽¹¹⁾ קבע חוקר הטרור בריאן ג'נקינס ב-1974, וטרוריסטים ניצלו את הבמה שהעניקה להם הטלוויזיה באותן שנים. יחסים בעייתיים אלה בין מבצעי פעולות איבה על רקע לאומני לבין אמצעי התקשורת הייתה שנויה במחלוקת בקרב חוקרי טרור ופוליטיקאים בסוף שנות ה-70. בסרט "5 בספטמבר" מתורגמת מחלוקת זו לאירועים שהתרחשו בחדר הבקרה של רשת השידור האמריקאית ABC במינכן. בסרט, כתבי הטלוויזיה תוהים בעיצומו של משבר בני הערובה את סיפורו של מי הם בעצם מספרים: את סיפורם של הקורבנות או של המחבלים. תחבולה אמנותית זו היא אלגנטית ולגיטימית בסרט עלילתי, אולם יוצרי הסרט חורגים מעבר להתייחסות לשותפות לפשע בין תקשורת ההמונים לבין הטרור. הנרטיב המוצג מנקודת המבט של כתבי ABC מצביע על כך שגם החוטפים עצמם צפו בדרמת בני הערובה בשידור חי. על גבי מסך הטלוויזיה, הפלסטינים יכלו לכאורה לראות כיצד שוטרים הלבושים בבגדי ספורט וחמושים ברובים מתמקמים על הגגות הסמוכים ומתכוננים לתקיפה. הניסיון לשחרר את בני הערובה בכוח נפסק אפוא עוד טרם החל. .

התסריטאים מתייחסים לנרטיב ידוע הקשור במתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן המופיע גם בחיבורים אקדמיים. דבריו של דיוויד קליי לארג', פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת סן פרנסיסקו, יכולים לשמש לכך דוגמה: "כל המבצע שודר בשידור חי ממצלמת טלוויזיה שהוצבה מעל למטה של הצוות המזרח-גרמני מעברו השני של הרחוב. יחד עם מיליוני צופים ברחבי העולם, עיסא ואנשיו עקבו אחר ההכנות לתקיפת המשטרה על גבי מקלט הטלוויזיה שלהם. הם הוכו בתדהמה, במילים עדינות. עיסא, שפניו כוסו בשחור, מיהר לצאת וצרח לעבר גורמי ממשל שהיו במקום שאם השוטרים לא ייסוגו מיד מהגג הוא באופן אישי יתחיל להוציא להורג את בני הערובה. לרווחתם של מי שהיו אמורים להיות המחלצים, מבצע 'אור השמש' נזנח".⁽¹²⁾  בהתחשב במה שידוע לחוקרים, אין זה מפתיע שכמה מהביקורות על הסרט "5 בספטמבר" אימצו את האירועים המתוארים בו בצורה לא ביקורתית⁽¹³⁾ או תיארו אותם כ"סבירים מאוד".⁽¹⁴⁾ 

אולם לאמיתו של דבר, לא כך היו פני ההתרחשויות ב-5 בספטמבר 1972. הסיבה הפשוטה לכך הייתה שלא היו טלוויזיה ורדיו בדירה ברחוב קונולי 31. מתוך המסמכים המצויים בארכיון הוועד האולימפי הלאומי (NOC) ובעזבונו של וולטר טרגר, ראש עיריית הכפר האולימפי, אמנם עולה שמכשירי טלוויזיה היו נפוצים למדי בכפר האולימפי, אך הם היו ממוקמים בעיקר בשטחים המשותפים ובמספרה. טלוויזיות לא היו חלק מהציוד הסטנדרטי בחדרי השינה והסלון בכפר בו התאכסנו הגברים.⁽¹⁵⁾  תכניות הקומה ששורטטו על ידי משרד האדריכלים האחראי על הבנייה מלמדות כי לא תוכננו שקעים לטלוויזיה בדירות.⁽¹⁶⁾ 

מקורות משטרתיים כתובים ומצולמים מאששים את ההשערה שלמעשה לא הייתה טלוויזיה במגורים של נבחרת הגברים מישראל כשנחטפו בני הערובה. בדו"ח הממצאים מהזירה, שבאיסופם החלה המשטרה הפלילית של מינכן מיד לאחר שעזבו המחבלים והחטופים המוחזקים בידיהם את זירת המתקפה, מתוארת ​​בדקדקנות הדירה על פני 25 עמודים ומפורטים כל החפצים שהיו בחדרים, במסדרונות ובחדרי המדרגות: כל מנורת קריאה, כל רדיאטור, כל שקע, כל מברשת גילוח, כל תפוח, כל קולב, מכונת הקפה שהייתה מונחת לפני הארון בחדר מספר 3, מכשיר הטלפון שהיה בחדר מספר 2, ואפילו השקית של חטיף הצ'יפס שהייתה מונחת לידו, אך לא טלוויזיה.⁽¹⁷⁾ המסקנה העולה מכך ברורה והיא מודגשת גם על ידי תמונות מזירת האירוע שצולמו על ידי צוות הזיהוי הפלילי. כל חדר במגורי הישראלים צולם כפי שמצאו אותו החוקרים. בשום מקום לא נראים מקלטי טלוויזיה או רדיו.⁽¹⁸⁾ 

האם המשטרה הניחה שמחבלים צופים בהתרחשויות בטלוויזיה ולכן ביטלה את ניסיון ההשתלטות על המחבלים? התשובה גם לכך היא שלילית. התיקים של משטרת מינכן ומקבלי ההחלטות בפוליטיקה אינם מותירים כל ספק מדוע הפשיטה ברחוב קונולי 31, שהוכנה במשך שעות, בסופו של דבר לא יצאה לפועל. דקות ספורות לאחר השעה 16:30 אחר הצהריים, קיבלו שתים-עשרה יחידות של משטרת הביטחון והפלילים, שהיו בנות שלושה שוטרים כל אחת, את הפקודה בקשר לנוע לעבר עמדותיהם, בזמן שצוות המשבר היה בדרכו לזירת האירוע. הצוות שהיה מורכב ממפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, שר הפנים של בוואריה ברונו מרק ושר הפנים של גרמניה הנס-דיטריך גנשר, ביקש לנהל משא ומתן נוסף עם החוטפים. בשעה 17:00 היה אמור לפוג אולטימטום נוסף, ונשקפה סכנה שיירו למוות בבני ערובה. צוות המשבר נפגש במישרין פעם נוספת עם עיסא שעמד בראש פעולת הטרור, מול הכניסה למגורי הישראלים. במצב זה, תקיפת החוטפים כמובן לא הייתה אפשרית. 

עבור פוליטיקאים רמי דרג, עצם העובדה שהשוטרים היו מוכנים להסתער מתוך עמדותיהם היוותה סיכון. נשקפה סכנה שהמחבלים יבחינו בשוטרים מהמרפסת או מחזית המגורים ויגיבו אוטומטית בירי. כבר בשעה 16:43 ניתנה הודעה בקשר לכל אנשי היחידה המיוחדת: "נשקפת סכנה לשר ולמפקד המשטרה בגלל 'השמש בוקעת לאיטה".⁽¹⁹⁾ מילות קוד אלו היוו פקודה לנוע לעבר עמדות הפשיטה. הואיל והמשא ומתן עם החוטפים נמשך, בשעה 16:56 ניתנה קריאה נוספת לא לתקוף: "לתפוס מחסה בעמדות".⁽²⁰⁾ כעבור דקות ספורות עלתה רמת הסיכון עוד יותר כאשר גנשר וטרגר הצליחו בפעם הראשונה באותו יום בתור אנשי ממשל גרמנים ראשונים להיכנס לדירה בה הוחזקו החטופים הישראלים במשך למעלה מ-12 שעות. משמעות הדבר הייתה שחבר בקבינט הגרמני היה נתון לשרירות ליבם של המחבלים. 

בשעה 17:15 הסתיים לבסוף סבב המשא ומתן. אנשי חוליית המחבלים דרשו להטיסם לקהיר יחד עם בני הערובה. הייתה זו נקודת מוצא חדשה לגמרי. לראשונה עלתה האפשרות לחלץ את בני הערובה במקום נוח יותר כביכול. בשעה 17:23 ניתנה הפקודה לאנשי המשטרה: "הסגת כוחות עקב מצב חדש".⁽²¹⁾ 

העובדה שהחוטפים לא צפו בהתרחשויות בטלוויזיה ושמבצע החילוץ בכוח ברחוב קונולי לא הופסק בשל כך, היא רק חלק קטן מהפאזל בשחזור אירועי המתקפה בכפר האולימפי וסקירה ביקורתית של המחקר הנוכחי. אולם הפרכת הנרטיב הקיים זה כמה עשורים, שהטרוריסטים צפו בטלוויזיה בהתרחשויות, הוא תוצאה של פרויקט המחקר לבחינה מחודשת של מתקפת הטרור נגד נבחרת ישראל באולימפיאדת מינכן באולימפיאדת 1972. כל האמיתות המוכחות כביכול לגבי האירועים מושמות בסימן שאלה במטרה לבחון מחדש את כל המקורות הראשוניים ולחקור את השתלשלות מתקפת הטרור שהשפיעה על דורות רבים. 

נותרת השאלה כיצד נוצרו הנרטיבים השגויים לגבי המחבלים הצופים באירועים בטלוויזיה. אין לכך תשובה ברורה (עדיין). מקורם של אותם נרטיבים נעוץ ככל הנראה בהתרחשותם הבו-זמנית של האירועים: הן נסיגת יחידת החילוץ של המשטרה שתועדה במצלמות הטלוויזיה והן הדרישה הסופית של המשטרה להפסיק את השידור החי התרחשו בין 17:15 ל-17:30. ייתכן שסמיכותם של האירועים התפרשה באופן שגוי כאילו ישנה קורלציה ביניהם. לפי זיכרונותיו של מפיק ABC ג'פרי מייסון – הדמות הראשית בסרט "5 בספטמבר" בגילומו של ג'ון מגארו – העיתונאים האמריקנים קשרו מיד בין האירועים. בראיון שנתן בדצמבר 2024, הסביר מייסון בפירוט על אותו רגע שאירע יותר מחמישים שנה קודם לכן, בו מצא את עצמו לפתע ניצב מול שוטרים חמושים בחדר הבקרה: 

"היינו בשידור חי והדלת לחדר הבקרה, שהייתה ממש מול המקום שבו ישבתי, נפתחה בפתאומיות, ונכנסו כמה שוטרים גרמנים עם מקלעים שכוונו ישר אליי כי הייתי האדם הראשון שהם ראו. הם התחילו לנופף בידיהם: 'כבו את המצלמה! כבו את המצלמה!' […] הם הצביעו על המסך, שעל גביו נראו התמונות מהמצלמה שהייתה ממוקמת על המגדל האולימפי, שהייתה מכוונת לגג של בניין מספר 31, שבאותו רגע נראו בו צלפי משטרה גרמנים זוחלים על הגג, המתכוננים למה שהנחנו שהיה פשיטה על הדירה ההיא כדי לחלץ את בני הערובה. מה שאף אחד מאיתנו לא חשב עליו עד לאותו הרגע היה: אלוהים אדירים, אם הם נמצאים בדירה הזו, בני הערובה ושוביהם, אם הם אכן צופים בשידורים האולימפיים בכבלים, ואם הם אכן צופים בערוץ 37, שברשימת השידורים הופיע בתור "צילומי ABC מהמגדל האולימפי", הם היו רואים את כל מה שאנחנו רואים".⁽²²⁾ 

היתקלות זו בין משטרת מינכן לכתבי הטלוויזיה האמריקנים מוצגת בצורה דרמטית גם בסרט "5 בספטמבר", אולם שם מדובר בגרסה מתומצתת של השתלשלות האירועים. קצת אחרי השעה 11:00, כלומר לפני שהוחלט לשלוח למקום יחידות חילוץ משטרתיות, הורה מפקד המבצע לראש שירות הביטחון ליצור קשר עם רוברט למבקה, מגיש טלוויזיה ידוע ממינכן, שבהיותו מנכ"ל המרכז האולימפי הגרמני (DOZ) היה אחראי על שידורי הרדיו והטלוויזיה של האירוע ברחבי העולם והיה אמור להבטיח ש"יופסק באופן מיידי השידור החי של המקומות האמורים".⁽²³⁾ 

בשעות שלאחר מכן ניתנו הנחיות חוזרות ונשנות לכוחות הביטחון להפסיק את השידור החי. לא ברור אם הכתבים סירבו להיענות לפקודות הרשמיות במשך זמן ממושך או שהפקודות של מפקד המבצע מעולם לא הגיעו למרכז האולימפי הגרמני. לאחר שאף אחד מהניסיונות לא עלה יפה, הורה מפקד המשטרה פעם נוספת להפסיק את השידורים לאלתר בשעה 17:15, דקות ספורות לפני הנסיגה הסופית של שוטרי החילוץ, וניגש בעצמו לאולפן הטלוויזיה. הפעם, ההוראה הייתה שבמידת הצורך יוכל לכפות את הפסקת השידור מתוקף חוקי המשטרה של בוואריה.⁽²⁴⁾ גרסתו של מייסון לגבי העימות באיומי נשק היא אפוא אמינה. 

בנוסף לאנשי תקשורת, גם קבוצות אחרות שהיו במינכן ב-5 בספטמבר שאלו את עצמן במהלך מתקפת הטרור האם ייתכן שהחוטפים ראו בטלוויזיה את ההכנות לפשיטה. למשל, הספורטאים עצמם. האצן הגרמני מנפרד עומר נזכר ב-2006: "ואז הגיעה הסצנה הזו שבה הצלפים נכנסו לעמדותיהם, ובשלב מסוים מישהו אמר: 'תשמע, אם אני יכול לראות את זה בטלוויזיה [...] אין גם להם טלוויזיה?'".⁽²⁵⁾ 

המיתוס לגבי השידור בטלוויזיה, לא משנה מה מקורו, הפך לסמל חוזר ונשנה להתנהלות החובבנית של המשטרה וצוות ניהול המשברים במהלך מתקפת הטרור. למרות שהוא אינו נכון מבחינה עובדתית, במובן מסוים משקף המיתוס אמת גבוהה יותר. הפעולה המשטרתית במינכן ובפירסטנפלדברוק אכן התאפיינה בטעויות ובשגיאות רבות שהשלכותיהן היו הרות אסון. אנו נתעד אותן בהרחבה במסגרת המחקר המדעי המתמשך שלנו.